פסק-דין בתיק ת"א 24258-09-10

1.         בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו כתוצאה מתאונה שאירעה ביום 30.3.10 עת נתקל בבור באמצע המדרכה שממול ביתו ונפל (להלן: "התאונה").

            הנתבעת- מועצה מקומית בתחומה נמצאת המדרכה בה אירעה התאונה, כפרה באחריותה לתאונה ולפיכך נקבע התיק להוכחות תחילה בשאלת החבות.

2.         בתאריך 5.7.11 העיד בפני התובע. כן העיד החוקר אשר חקר והקליט את התובע ואשר דיסק ההקלטה בצירוף תמליל ההקלטה, צורפו לתצהירו.

דיון:

3.         העדות היחידה שהביא התובע הינה עדותו שלו וכמפורט בתצהירו:  "ביום 30.3.10, בשעה 15.30 לערך (להלן: "שעת התאונה") עת שהייתי הולך רגל במדרכה שממול ביתי בכפר גוש חלב, נתקלתי בבור שהיה באמצע המדרכה ונפלתי ארצה".

            המדובר בעדות יחידה כמשמעותה בסעיף 54 (2) לפקודת הראיות. התובע הינו בעל דין אשר יש לו עניין בתוצאות המשפט. על פי הוראת המחוקק, בית המשפט לא יפסוק בהליך אזרחי בהסתמך על עדות יחידה של בעל דין, אלא אם ייתן טעם וינמק מדוע מצא לנכון להסתפק באותה עדות יחידה. 

            דרישה זו המופיעה בפקודת הראיות, באה להזכיר לבית המשפט כי בנסיבות אלו בהן קיימת רק עדות אחת מטעם התובע או בן משפחה קרוב, או אדם מעוניין מטעם אותו צד שזימנו, יש צורך בטעם אמיתי וכבד משקל (המבוסס על סבירות ביחס למכלול הראיות שהוגשו ונסיבות המקרה), המצדיק קביעה על פי אותה עדות בלבד, זאת, אף אם לא הובאה כנגדה כל עדות מפריכה. ראה בספרו של י' קדמי "על הראיות" מהדורת תש"ע , בעמ' 1435- שם קובע המלומד כי דרישת ההנמקה אינה פורמאלית גרידא, אלא מהותית אשר אף נועדה לאפשר לערכאת הערעור לבחון את ההחלטה המתבססת על אותה עדות יחידה.

            לעניין הנמקת פסק הדין כדורשת שני אלמנטים: טעם אמיתי וכן שההנמקה תאפשר לבית משפט של ערעור להעביר תחת ביקורתו את נימוקי בית המשפט בערכאה הראשונה ראה ע"א 79/77 האפוטרופוס לנכסי נפגעים נ. מלך פד' כז' (ב) 771, וכן ע"א 192/86 סולימקפור נ. אבן פד' מב' (3) 303.

4.         נטל ההוכחה במשפט האזרחי מוטל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". במקרה דנן, לאחר שעיינתי בעדותו היחידה של התובע לא מצאתי נימוק אשר יאפשר לי להסתפק בעדות יחידה זו. לפיכך הגעתי למסקנה, כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ואין מנוס מדחיית תביעתו.

5.         בעניין זה אוסיף, כי לא רק שלא מצאתי די בעדות היחידה של התובע, אלא שגם בעדות זו, מצאתי תמיהות וסתירות אשר תרמו להחלטתי כי אין בה די: בסעיף 5 לתצהירו הצהיר התובע: " ממקום התאונה פניתי מיד לבית החולים הממשלתי ע"ש רבקה זיו בצפת..." (ההדגשה שלי ר.א.). בחקירתו ובניגוד להצהרתו זו, על פיה פנה מייד ממקום התאונה לבית החולים, העיד התובע כי לאחר הנפילה לא הרגיש כאבים בכלל ולכן הלך למכולת ורק אחרי חצי שעה כשידו התנפחה, חשב שיש שבר והחליט לפנות לבית החולים (ראה עמ' 8 שורות 30-32 לפרוטוקול וכן בעמ' 9 שורות 7,8).

            סתירה זו, בה מחד הצהיר התובע כי פנה מייד ממקום האירוע לבית החולים ומאידך העיד כי רק לאחר חצי שעה ולאחר שכבר חזר לביתו, החליט לנסוע לבית החולים, הינה מהותית לעניין מהימנות גרסת התובע.

            עוד אציין, כי עדותו של התובע כי רק לאחר חצי שעה פנה לבית החולים וכי הנסיעה לבית החולים באוטובוס (כפי שהעיד כי נסע לבית החולים) אורכת כשעה, אינה מתיישבת עם תעודת חדר מיון (נ/1), המצביעה על כך שהתובע התקבל בבית החולים כבר בשעה 16.35 (שהרי הנפילה  אירעה לטענת התובע  ב- 15.30 ורק כחצי שעה לאחר מכן נסע באוטובוס

(נסיעה שאורכת שעה...) לבית החולים והיה צריך להגיע לפיכך  רק בשעה 17.00).

6.         בנוסף צודקת הנתבעת בטענתה כי  התובע יכול היה להעיד עדים שיתמכו בגרסתו ולמרות זאת, לא זימן כל עד מטעמו. כך לדוגמא, העיד התובע כי בעת שאירעה התאונה דיבר בפלאפון. התובע הוסיף, כי בשל השיחה בפלאפון וחששו כי הפלאפון יפול, נפל על ידו הימנית (ראה עמ' 7 שורות 31,32 וכן עמ' 11 שורה 14). למרות זאת, לא זכר התובע עם מי דיבר בעת התאונה ואף לא טרח לבדוק בתרשומת השיחות מאותו מועד, מי החבר עימו שוחח. המדובר בתובע בעל השכלה משפטית שאף עבד בעבר כעו"ד. אין ספק כי התובע מודע למשמעותה של עדות יחידה ולמרות זאת בחר שלא לעשות מאמץ ולנסות להיזכר (באמצעות עיון בתרשומת שיחות), עם מי דיבר בעת התאונה, על מנת לזמנו להעיד. ככל שהתאונה אירעה כשהתובע דיבר בפלאפון, בוודאי יכל החבר עימו שוחח, להעיד כי השיחה נותקה, נקטעה, או כי הופסקה באמצע, בנסיבות הנטענות. למרות זאת, כאמור לא אותר ולא זומן אותו חבר להעיד. כך גם לא זומנו כל עדים נוספים שיעידו כי התובע סיפר להם בסמוך לתאונה על התרחשותה. הוריו של התובע אשר לפי עדותו היו בבית בעת שחזר מהמכולת ובטרם נסע לבית החולים, לא זומנו אף הם להעיד ולטענת התובע כלל לא עדכן אותם באשר להתרחשות התאונה. טענה זו של התובע תמוהה מאחר שסיפר, כי כשחזר לביתו (בו היו הוריו) חש כאבים וידו התנפחה.

            בהערת אגב אציין, כי גם בעניין זה נמצאה סתירה בין עדות התובע כי הוריו היו בבית לבין תשובותיו לחוקר המופיעות בעמ' 4 שורה 15  בתמליל שהוגש, שם השיב התובע כי באותו יום לא היה אף אחד בבית.

            ההלכה היא, כי אי הבאת עד רלוונטי יוצרת הנחה, כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב והסיבה לאי הבאתו היא החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בכך ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה (יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי 1003 בעמ' 1649-1659).

בהתאם להלכה כאמור, יש להסיק כי העובדה שהתובע לא פעל לאתר ולזמן לעדות את אותו חבר עימו שוחח בעת התאונה או את הוריו, הינה לאור החשש שלא היה בעדות זו, כדי לתמוך בגרסת התובע.

7.         סתירה נוספת אשר תורמת אף היא לכך שלא מצאתי ליתן אימון רק בעדותו היחידה של התובע, הינה העובדה שבעדותו טען התובע כי התאונה אירעה לאחר שחזר מהעבודה (עמ' 6 שורה 3,4). אולם, לחוקר הפרטי סיפר התובע כי ביום התאונה כלל לא עבד (ראה עמ' 14,15 בתמליל ההקלטה: "... אני חושב שזה היה שבת... כי אני זוכר באותו יום לא עבדתי").

8.         בנוסף, התמונות אשר צילם התובע ממקום האירוע אינן ממועד סמוך לתאונה אלא ממועד של כשנה לאחר התאונה. בתמונות אלו נראות מספר מרצפות שבורות במדרכה המצולמת. אציין, כי אין המדובר ב"בור", כמשמעותה הפשוטה של המילה "בור" אלא במרצפות שבורות. התובע בכתב תביעתו לא הזכיר כלל שברים במרצפות, או פגם בריצוף ורק טען ל"בור". העובדה שבסמוך למועד התאונה ואפילו מס' חודשים לאחריה, לא צילם התובע תמונות מאותו "בור" שהיווה הגורם לנפילתו, אלא בחר לצרף תמונות שצולמו שנה לאחר התאונה והמצביעות על פגם אחר (מאשר "בור") במדרכה, מטילה אף היא ספק במהימנות גרסת התובע.